מתנה בכניסה לתפקיד

אראלה (שם בדוי), בת 41, הגיעה אליי כמה ימים לפני שנכנסה לתפקיד בכיר כסמנכ"לית שירות בחברה בתחום הפלסטיקה. בתפקידה הקודם הייתה מנהלת תיקי לקוחות בחברה בינונית (בתחום הפלסטיקה גם כן) וזהו עבורה קידום משמעותי בקריירה. הכרתי את אראלה "על הנייר" קצת לפני כן מתוקף העובדה שליוויתי את אגף משאבי אנוש ואת המנכ"ל בכל תהליך המיון והבחירה של המועמדים לתפקיד זה. 

אראלה נכנסה לקליניקה, הבעת ביטחון על פניה, וציינה עד כמה היא מלאת גאווה שהצליחה "לגבור" על לא-מעט מועמדים טובים וראויים. התיישבה על הכורסא וציינה במבוכה קלה שמנכ"ל החברה הודיע לה שקיבלה "מתנה" – ליווי אישי בתהליך הכניסה לתפקיד ולאורך זמן, עד שתרגיש בטוחה בתפקיד, אבל היא איננה חושבת ש"תנצל" את "המתנה" יותר מדיי כי היא איננה מרגישה שיש לה התלבטויות רבות או צורך מיוחד. סיפרה שהיא עדיין עסוקה מאד בתפקיד הקודם בתהליך חפיפה עם מי שאמור להחליף אותה. "הראש שלי עובד שעות נוספות", היא אומרת, "ובכלל זו תקופה מאד לחוצה בחיי". עוד הוסיפה שהיא "מלאת רעיונות ומחשבות מה תעשה בתפקיד" ובלי אתנחתא שאלה: "טוב, איך מתחילים?".

"התחלנו כבר", עניתי.

"טוב, אבל איך אני משתמשת "במתנה" הזאת, אף פעם לא ישבתי עם פסיכולוג ארגוני".

"יש כל מיני דרכים להשתמש בי", חייכתי, "אבל נתחיל בכך שאספר לך קצת על עצמי ואח"כ תורך, ואז נחשוב ביחד איך ממשיכים".

המפגשים הבאים שלנו עסקו כבר בחומרים שאראלה הביאה מתהליך הכניסה לתפקיד. כך סיכמנו בסוף המפגש הראשון כאשר הזמנתי אותה לשתף במה שעולה לה: אם זה מחשבות על התפקיד, התלבטויות, דילמות או תחושות ואולי היא תוכל לראות בי בעתיד פרטנר שאפשר לסמוך עליו. סיכמנו שכל מה שיעלה בחדר יישאר בינינו (קיבלתי הסכמה מאראלה לפרסם את המאמר הזה בעילום שמה כמובן).

היה לאראלה חשוב, מוקדם מאד, לגבש מצג סדור של התנהלות החברה ו"בקיאות" בפרטים ובעיקר חיפשה את אישורי על נכונותם (אני אמנם הכרתי את הארגון ואת המאפיינים הייחודיים שלו אבל היה לי ברור שזה לא מתפקידי לתקף את המידע שהביאה). כל המידע שנצבר אצלה היה תוצר של קריאת דוחות, מפגשים עם עמיתים בחברה ולמידה של תיקי הלקוחות הגדולים. היא פגשה את כל בעלי התפקידים – הסמנכ"לים בדרג שלה – והחליטה ממש בהתחלה לקיים פגישות היכרות אישיות עם אנשי הצוות שלה.

הרגשתי שתמונת העולם שהצטיירה לאראלה על החברה ועל האופן שהיא רוצה להתמקם בתפקיד התגבשה אצלה מהר מדיי. לכן היה לי חשוב שנבדוק את הצורך שלה להתגבש במהירות. אולם, יותר מכך חשתי שכדאי גם שנדבר על האופן שבו היא תופשת את המקום שלי כיועץ ומטפל. ההזמנה הזאת לשוחח על כך אכן פרצה פתח חשוב על הקושי שאראלה ביטאה בלשתף אותי בתחושותיה של חוסר ביטחון ובהתלבטויות שהתפקיד החדש העצים אצלה.

"השיתוף הזה", היא התוודתה, "שם אותי במקום של נזקקת וחלשה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במקומות האלה"…. "אתה יודע, זה מעניין, עכשיו שאתה פותח את זה, ככה הרגשתי עם כל אחד מהסמנכ"לים ששוחחתי איתו. לא יכולתי להרגיש נח עם דברים שאמרו לי שהיו מנוגדים למה שאני חשבתי…הרגשתי שיש בדבריהם ביקורת סמויה על מה שאני מביאה או אומרת".

במפגשים הבאים היה לאראלה קצת יותר קל לשתף ולחשוף את רגשותיה אבל היא עשתה זאת במבוכה מסוימת. למשך מספר פגישות נוספות הייתה עדיין אמביוולנטיות עד כמה אפשר באמת לסמוך עליי, אבל בהדרגה נרקמה בינינו מעין "ברית טיפולית" שנסכה בשנינו ביטחון.

במהלך התקופה הזו, ולאחריה, ניסינו לעבוד על רגשות חיוביים במצבים בהם אראלה הרגישה שאני או שאנשים אחרים בסביבתה מביעים עמדה שונה משלה. במיוחד עלו אנשי מטה בחברה אותם אראלה חוותה כמי שעוסקים ב"פוליטיקה ארגונית" ומנסים לקדם את האינטרסים האישיים שלהם על חשבונה.

"סימנו" ביחד את האנשים בסביבתה של אראלה שהיא מרגישה יכולת לסמוך עליהם ולשתף אותם בדברים חשובים. עם הזמן אפילו הביעה בפניי את ההנאה מהאופציה להביא את "הקול" האישי שלה גם כשהוא בסתירה למה שאנשי המטה האחרים הביעו. העיסוק "בפוליטיקה ארגונית" הפך יותר ויותר לזירה מעניינת ואפילו מאתגרת (הגם שאראלה לא הרגישה עד הסוף שלמה איתה).

המפגשים בינינו שהתחילו מתוך תחושת "ריחוק" והימנעות מלהיקשר באופן אותנטי ומתוך הכחשה של הרגשות הקשורים להזדקקות וקרבה (גם אליי וגם לקולגות בחברה), הפכו עם הזמן למפגשים בהם אראלה מסכימה יותר להשיל מעליה את השריון או להימנע מ"פגיעה" ולהתייצב במקום המכיר בכוחות הפנימיים שלה. היא עדיין בוחנת ובודקת את האופן שבו היא מוכנה להיפתח אבל כבר לא ממקום של תלות לא נעימה או מאיימת אלא ממקום של ביטחון עצמי ועמידה יציבה.

לקראת סיום המפגשים בינינו, ברור ללא ספק, שאראלה מרגישה בטוחה יותר "לגייס את הכוחות הפנימיים" גם כאשר היא מוצאת את עצמה לעיתים בעמדת מיעוט בישיבת הסמנכ"לים השבועית. היא למדה לסמוך יותר ויותר על עצמה שתוכל לזהות את הקולגות שנוח לה בחברתם. "הכוחות" האלה עבדו כאילו לטובתה באופן ששחרר עבורה זמן ללמוד, לחשוב, להתייעץ ולהעלות רעיונות שהיום נראים הרבה יותר מתאימים למה שהחברה באמת זקוקה בהשוואה לאלה שחשבה בתחילת הדרך.

עבדנו כחמישה חודשים ביחד ובהדרגה ירדה תדירות המפגשים בינינו. כשנפרדנו הביעה בפניי אראלה את שביעות רצונה ממה שעבר עליה. היא התרגשה מאד וכבר לא נלחמה להסתיר את זה.

"לקח לי זמן", היא אמרה, "ללמוד כיצד להשתמש נכון ב'מתנה' שקיבלתי".

היא מהססת לרגע ואז תורמת וידוי נוסף: "אפילו בעלי אומר שמשהו טוב קרה לי", היא פונה אליי בקריצה, "והיום הוא מרגיש שאני סומכת עליו יותר  – למרות שתמיד סמכתי עליו".

"אני רוצה להודות לך שלא ויתרת לי ונתת לי כלים טובים בעזרתם, אני בטוחה, אוכל להתמודד מצוין עם כל האתגרים בעבודה".

 

הכותב: דר' ברק אילון, מכון ניווטים –  פסיכותרפיה ניהולית

 

המאמר הזה פורסם ב כללי, מאמרים עם התגיות , , , .

סגור לתגובות.